בבסיסה של הפסיכותרפיה הגופנית עומדת ההנחה שגוף ונפש הם אחד ושמרחב טיפולי

שטמון בו פוטנציאל לצמיחה ושינוי צריך לכלול דיאלוג בין שניהם. זוהי גישה טיפולית,

המהווה ענף מתוך הפסיכותרפיה שכולל בתוכו התייחסות מעמיקה לחוויות סומטיות

(גופניות). השורשים התיאורטיים של ענף טיפולי זה נמצאים בעבודתו של וילהלם רייך

(1897-1957), תלמידו של זיגמונד פרויד, אשר ביסס את ההנחה כי מתח שרירי נובע

מהימצאותם של רגשות מודחקים בתוך הרקמות. רייך פיתח את תיאוריית השריון וכמו

הוגים רבים שהביאו מחשבה מהפכנית טרם זמנה, הוקע על ידי הממסד. גם בתוך

הפסיכותרפיה הגופנית ישנן הסתעפויות שונות וגישות שונות והביסוס התיאורטי שלה

נע בין כתבים והוגים שונים ובהם מלאני קליין, ווילפריד ביון, סטנלי קלמן, היינץ קוהוט

ועוד.

​

מדובר בגישה טיפולית ששואפת לפגוש כל אדם כפרט ייחודי ושלם. במפגש הטיפולי

מתקיים שילוב בין רגש, מחשבה ותחושה. המטרה של אותו מפגש טיפולי היא לסייע

למטופל/ת להגיע אל כוחות הריפוי הפנימיים הטמונים בו או בה ולהביא לרמה של

מודעות עצמית שמעודדת שינויים חיוביים בחיים. ההנחה הבסיסית היא כי הסיפורים

של חיינו, אלו שסופרו ויתרה מכך אלו שלא סופרו מעולם, אצורים בתוך הגוף שלנו

ושבתוך מיכל בטוח וקשוב, יוכלו הסיפורים הללו להיחשף, להיות מסופרים ומעובדים באופן שיביא לגדילה ולשינוי המבוקש בחיים. מתוך כך, ישנה התייחסות במרחב הטיפולי לטראומה ולהשפעותיה על הגוף, הנפש והרוח.

​

כפי שאני רואה את העבודה הטיפולית בגישה זו, לרוב נגיע למרחב טיפולי עם בקשה או מטרה. ככל שיעבור הזמן נגלה שבקשת העומק בבסיסה של אותה מטרה היא למצוא יושרה פנימית עמוקה וחיבור לעצמי באופן שמאפשר לחיות את החיים במלואם.